נהגי מוניות השירות בישראל מתמודדים בשנים האחרונות עם מציאות כלכלית הולכת ומחמירה. מה שהיה בעבר מקור פרנסה יציב וסביר, הפך למאבק יומיומי על הישרדות. שילוב של עליית מחירי הדלק, רגולציה כבדה והבטחות ממשלתיות שלא מומשו — דחק נהגים רבים החוצה מהענף.

בעשור האחרון חלו שינויים דרמטיים בענף התחבורה. בעוד שמערך האוטובוסים זכה להשקעות עתק, סבסוד ותכנון ארוך טווח, מוניות השירות נותרו מאחור. נהגים מדווחים על תחרות לא הוגנת, במיוחד בקווים חופפים, ועל פיקוח מחמיר שאינו תואם את היקף הפעילות בפועל.

“כל עלייה קטנה בדלק היא מכה ישירה לפרנסה,” מספר נהג ותיק. “אין לנו מנגנון פיצוי, אין הצמדה לתעריפים, ואין רשת ביטחון.” לדבריו, בעוד שחברות תחבורה ציבורית זוכות להתאמות תקציביות, נהגי מוניות השירות נדרשים לספוג את העלויות בעצמם.

לצד הקשיים הכלכליים, נהגים מצביעים גם על חוסר יציבות רגולטורית. שינויי מדיניות תכופים, רפורמות שלא הושלמו והיעדר אופק תכנוני יצרו תחושת אי־ודאות מתמשכת. רבים נמנעו מהשקעה ברכב חדש או בתחזוקה ארוכת טווח, מחשש שהקווים יבוטלו או שהרישיון יאבד מערכו.

המצב הזה לא פוגע רק בנהגים, אלא גם בציבור הרחב. באזורים שבהם מוניות השירות דעכו, נוצר מחסור בפתרונות תחבורה גמישים, במיוחד בשעות הערב, בסופי שבוע ובפריפריה. נוסעים רבים נאלצים להמתין זמן רב או לוותר על נסיעה לחלוטין.

למרות זאת, נהגי הענף מדגישים כי אינם מבקשים פריבילגיות, אלא תנאי משחק הוגנים. “אנחנו רוצים לעבוד,” אומר נציג הנהגים, “אבל אי אפשר להמשיך ככה. בלי רפורמה אמיתית, פיצוי הוגן והכרה בחשיבות שלנו — אין עתיד לענף.”

בממשלה מודעים לבעיה, אך הפתרונות מתקדמים באיטיות. יוזמות שונות נמצאות על השולחן, אך בשטח הנהגים עדיין ממתינים. עבור רבים מהם, השאלה כבר אינה איך תיראה הרפורמה — אלא אם יספיקו להישאר בענף עד שתגיע.