בכל מדינה מערבית כמעט, תחבורה שיתופית כבר איננה שאלה – אלא עובדה. אובר, ליפט, בולט ושירותים מקומיים נוספים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. הם לא החליפו את התחבורה הציבורית, אלא השלימו אותה. בישראל, לעומת זאת, כל ניסיון לפתוח את השוק נבלם עוד לפני שיצא לדרך.

הסיבה הרשמית תמיד נשמעת זהה: "צריך להגן על הנהגים". אבל מאחורי הסיסמה הזו מסתתר פחד עמוק יותר – פחד מאובדן שליטה. שוק סגור, רישיונות יקרים, מכסות, וספקים שנהנים מהמצב הקיים – כולם תלויים בכך שהשינוי לא יקרה.

הפוליטיקה הישראלית מתקשה להתמודד עם רפורמות כואבות. במקום להוביל תהליך הדרגתי, עם פיצוי, הכשרה והסבה מקצועית – בוחרים בסטטוס קוו. זהו פתרון נוח לפוליטיקאים, אך הרסני לציבור.

הטכנולוגיה, בניגוד למה שמנסים לצייר, אינה אויב. היא מאפשרת שקיפות, פיקוח, נתונים בזמן אמת, ודירוגים שמעניקים כוח לנוסע. במדינות רבות נמצא שדווקא רמת הבטיחות עלתה, והפיקוח השתפר. בישראל, הנתונים האלו נדחקים הצידה לטובת רטוריקה ישנה.

המשמעות רחבה הרבה יותר מתחבורה. מדובר במסר: חדשנות – כן, אבל רק כשלא נוגעת בקבוצות לחץ חזקות. כל עוד זה המצב, ישראל תמשיך לפגר – לא בגלל חוסר יכולת, אלא בגלל חוסר אומץ.