הדיון הציבורי בישראל נוטה להתמקד בשם כזה או אחר: אובר, Wizzy, T-Mobility. אך זו טעות. השאלה האמיתית איננה איזו חברה תיכנס לשוק – אלא האם לאזרח הישראלי תינתן בחירה אמיתית.

כיום, הבחירה מוגבלת. או תחבורה ציבורית חלקית, או מונית יקרה. אין אמצע. אין גמישות. אין התאמה אישית. עבור צעירים, עובדים במשמרות, סטודנטים ותושבי פריפריה – מדובר בפגיעה יומיומית באיכות החיים.

בעולם, תחבורה שיתופית הפכה לכלי של חופש. נוסעים בוחרים לפי מחיר, זמן, דירוג הנהג וסוג הרכב. הנהגים בוחרים מתי לעבוד וכמה. המדינה מפקחת באמצעות נתונים – לא באמצעות חסימות.

בישראל, לעומת זאת, המערכת מעדיפה להחליט עבור האזרח. בשם "האחריות", בשם "הבטיחות", ובפועל – בשם אינטרסים ישנים. כל ניסיון לפתוח את השוק נתקל באיומים, שביתות ולחצים פוליטיים.

הפחד האמיתי הוא לא מהטכנולוגיה, אלא מהשינוי החברתי שהיא מביאה. שינוי שבו הכוח עובר מהוועדות ומהלוביסטים – לאפליקציה ולמשתמש. שינוי שבו הציבור מצביע בארנק ובבחירה היומיומית.

המאבק על התחבורה השיתופית הוא מאבק על דמותה של ישראל: מדינה שמובילה קדימה, או כזו שנאחזת בעבר. כל עוד הבחירה לא בידיים של האזרח – אנחנו עדיין תקועים בפקק.