החזון של מכוניות הנוסעות באופן עצמאי בכל כביש ובכל מזג אוויר עדיין לא הפך למציאות יומיומית. למרות ההתקדמות בחיישנים, במצלמות ובבינה מלאכותית, הסביבה העירונית ממשיכה להציב אתגרים מורכבים: עבודות בכביש, הולכי רגל בלתי צפויים, סימונים חסרים ונהגים שאינם תמיד פועלים לפי הכללים.

לכן, התחזית הסבירה לשנים הקרובות אינה החלפה מהירה של כל הנהגים, אלא כניסה הדרגתית של תחבורה אוטונומית למסלולים שבהם קל יותר לשלוט בתנאים.

כלי הרכב הראשונים עשויים להיות שאטלים קטנים שיפעלו באזורים מוגדרים כמו מרכזים רפואיים, קמפוסים, אזורי תעשייה, שדות תעופה ושכונות חדשות. מסלולים אלה קצרים יחסית, המהירות בהם מוגבלת וניתן למפות מראש כל צומת, תחנה ומעבר חצייה.

גם כאשר לא יישב נהג בתוך הרכב, ייתכן שמפעיל אנושי יפקח מרחוק על כמה כלי רכב במקביל. במקרה של חסימה, תקלה או מצב שהמערכת אינה מזהה, המפעיל יוכל לעצור את הרכב, לסייע לו לבחור מסלול אחר או להעביר הנחיות לנוסעים.

המעבר עשוי להשפיע גם על מבנה התחבורה הציבורית. במקום להפעיל אוטובוס גדול בתדירות נמוכה בשעות שבהן הביקוש קטן, רשות מקומית תוכל להשתמש במספר כלי רכב אוטונומיים קטנים שיוזמנו לפי הצורך. הם יאספו נוסעים מאזורים שונים ויחברו אותם לתחנות רכבת, לקווים מרכזיים ולמוקדי תעסוקה.

אחד היתרונות האפשריים הוא הרחבת השירות לשעות ולאזורים שבהם הפעלת קו רגיל אינה משתלמת כיום. מנגד, ככל שמספר כלי הרכב הקטנים יגדל, יידרש תכנון זהיר כדי שלא ליצור עומס נוסף או לעודד נסיעות ריקות.

גם תפקידם של עובדי התחבורה עשוי להשתנות. לצד נהגים יידרשו מפעילי שליטה מרחוק, טכנאי חיישנים, מנהלי ציים ומומחי בטיחות דיגיטלית. חלק מהמקצועות הקיימים יצטמצמו, ואחרים יתפתחו סביב התפעול והתחזוקה של המערכות החדשות.

העתיד האוטונומי, אם כן, כנראה לא יגיע ביום אחד. הוא יתחיל במסלול קצר ומוכר, עם מהירות מוגבלת ופיקוח הדוק. רק לאחר שהמערכות יוכיחו שהן מסוגלות להתמודד עם המציאות המורכבת של הכביש, ניתן יהיה להרחיב אותן לאזורים ולשימושים נוספים.